Women reading from the Torah

שאלה

האם חבורת נשים הלומדות יחד במדרשה, יכולות לעלות ולברך על קריאת התורה במסגרת מניין נשים, ובמידה שכן, האם ראוי ורצוי שיעשו זאת?

תשובה 

הזיקה של נשים לקריאה בתורה בציבור מפורשת בברייתא שמובאת בסוגיית הבבלי במסכת מגילה שם נאמר: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה" (בבלי מגילה כג, ע"א). מכאן עולה שנשים שייכות בקריאת התורה, ואף יכולות לברך ולקרוא בעצמן ולהיות חלק ממניין הקרואים.

הברייתא שם ממשיכה ואומרת: "... אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור". כלומר: המניעה היחידה מקריאת נשים בתורה קשורה בכבודו של הציבור, ופרמטר זה תלוי כמובן בעמדותיו ובתחושותיו הסובייקטיביות של הציבור שבכל דור ודור ובכל מקום ומקום (וכבר האריך בכך הרב דניאל שפרבר, 'דרכה של הלכה', עיין שם).

הסוגיה העיקרית שבה יש לדון, היא סוגיית המנין.

קריאת התורה בברכותיה בציבור היא אחת מן הפעולות שעל פי המשנה במגילה (משנה מגילה פ"ד, מ"ג; בבלי מגילה כג, ע"ב) נעשות רק בציבור של עשרה.

ממילא, קריאה ועליה לתורה של נשים הרבה יותר פשוטה מבחינה הלכתית במצב שבו יש עשרה גברים שנוכחים. כאשר המנין הוא של נשים, הדבר זוקק הכרעה בנוגע לשאלה האם מנין של נשים עשוי להיחשב מנין מבחינה הלכתית. נבחן בקצרה שאלה זו על פי יסודות ההלכה.[1]

יסוד דין מנין מופיע בסוגיית הבבלי במגילה והוא נלמד מן הפסוק הבא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (הגמרא לומדת על ידי גזירה שווה כפולה ממעשה קרח ומעדת המרגלים, שהמילה 'תוך' מצביעה על עשרה משתתפים).

בסוגיית הגמרא שם, ובשום מקום אחר בספרות חז"ל לא נאמר שדין זה של מנין מתייחס לגברים דווקא ולא לנשים.[2]

אמנם, בספרות ההלכה הבתר תלמודית, התקבלה באופן גורף התפיסה שלפיה דין מנין הוא דין ששייך לציבור של גברים בלבד, ואיננו חל על ציבור של נשים.

הנחה גורפת זו יכולה להתפרש בשני אופנים:

דרך אחת היא להבין שמדובר בדין מהותי ויסודי שלפיו נשים מעצם מהותן אינן יכולות להתאגד לציבור ולכונן יחד את המושג ההלכתי של 'מנין'.

דרך שניה היא להבין שלא מדובר בקביעה הלכתית מהותית, אלא בקביעה שנגזרת ממציאות תרבותית וחברתית מסויימת, שבה נשים אינן נוהגות בפועל להתאגד יחד באופן ציבורי ולהוות קבוצה, שאיננה תלויה או קשורה בציבור גברי. מציאות זו אכן אפיינה את המציאות החברתית והתרבותית שאותה הכירו הראשונים, ורוב האחרונים.

נראה בעיני שהדרך השניה היא הדרך הנכונה יותר לפרש את המוסכמה הפרשנית של הראשונים. שכן, אם אכן היה מדובר בדין מהותי ויסודי, דין זה צריך היה להימצא בתלמוד באופן מפורש ומנוסח. אך כאמור, בתלמוד ובספרות חז"ל כולה איננו מוצאים ניסוח הלכתי עקרוני המפקיע את הנשים מן היכולת להצטרף למנין או לכונן מנין באופן עצמאי.

למעשה, ההיפך הוא הנכון. כפי שראינו, יסוד דין מנין הוא בפסוק המהווה מקור לחובת קידוש ה': 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. והרי יסוד מוסד הוא בהלכה שנשים חייבות בקידוש ה' (ראו רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ה, בעיקר ה"א, וה"ה).

ממילא, נמצאנו למדים שנשים אינן מופקעות מדין מנין באופן יסודי ועקרוני, אלא במידה שהן אינן מורגלות להתכנס בפועל כציבור מאוגד.[3]

ממוצא הדברים אנו למדים שבמציאות של חבורת נשים המאוגדת יחד במשך שנה שלימה, המיועדת ללימוד תורה, לצמיחה אישית ולתפילה, אין מקום לומר שנשים המתכנסות יחד לתפילה ציבורית, מופקעות מלהוות מנין המחוייב באמירת דברים שבקדושה ובקריאת התורה.

רק במידה שמקבלים תפיסה הלכתית זו, יש מקום ואפשרות לברך באופן מלא על הקריאה, ואז גם חייבים לומר שאר דברים שבקדושה: קדיש, קדושה וברכו.

 

במידה שלא מקבלים תפיסה הלכתית זו, ומאמצים את העמדה ההלכתית האחרת, המקובלת יותר, שלפיה ציבור נשים - גם בנסיבות המיוחדות של קבוצת לומדות במדרשה - איננו נחשב למנין מבחינה הלכתית, לדבר יש השפעה גדולה על קריאת התורה: לא ניתן לברך על הקריאה לפניה ולאחריה, לא ניתן לומר 'ברכו', ולמעשה לא ניתן להחשיב את האירוע כקריאה בתורה ציבורית בעלת משמעות הלכתית.

מדובר יהיה באירוע בעל משמעות אישית וחברתית רבה מבחינה רוחנית, אך כזה שהוא חסר משמעות הלכתית ממשית.

במקרה זה, ניתן יהיה להשתמש בחלופות שונות לברכות קריאת התורה:

  1. לברך רק לפני הקריאה, במקום ברכת התורה שנאמרת בבוקר.
  2. לומר נוסח אחר שאיננו נחשב לברכה ממשית, כמו למשל:

אמירת הברכות ללא שם ומלכות.

נוסח אלטרנטיבי כדוגמת הנוסח של רחל לבמור.

לוותר על ברכות התורה, ולהסתפק בקריאה עצמה ללא הברכות.

[1] לניתוח רחב הרבה יותר של הסוגיה, ראו: א' פרימר,  'מעמד האשה בהלכה - נשים ומנין', אור המזרח, כרך לד  [חוברות א-ב (קכ- קכא)], ניו יורק, תשמ"ו.

[2] הדין היחיד שמפקיע נשים, מופיע בגמרא לגבי ברכת הזימון בעשרה (ברכות מה, ע"ב), אך לא לגבי דין מנין ביחס לדברים שבקדושה.

[3] דברים אלו נאמרים אפילו אם לא מקבלים את תפיסתו ההלכתית הייחודית של הרב יואל בן נון ולפיה מעמדן ההלכתי המהותי של נשים בתקופתנו שונה ממעמדן האישי בתקופת חז"ל והראשונים. לניתוח תפיסה יחודית זו ראו מאמרו של ע' גבריהו, אקדמות ט"ז, עמ' 65-80.